הקיום הנצחי תלוי באהבה

החזון הסוציאליסטי במהותו קם עם הקריאה לשוויון. שוויון חומרי לכאורה. האם אותה קריאה לשוויון היא לא הקריאה לשוויון ערך האדם, לכבוד האדם באשר הוא, כשלשוויון החומרי אין סיכוי להתממש, והחתירה אליו מאפיינת את העדר התבונה הבסיסית של החברה בת ימינו. אדם נורמלי בעיני יסתפק במה שיש לו ובמה שהוא יכול להשיג במסגרת אפשרויותיו, ולא יסתכל באופן תמידי כמה יש לאחרים, וכמובן לא יחמוד את שלהם. מעמדות היו ותמיד יהיו. השאלה הגדולה היא: האם האדם במצבו הטבעי נורמלי, בשל ומוכן להושיט יד, לתת משלו, מעצמו, ללא ציפייה לקבל משהו בתמורה, משהו יותר מחיוך של תודה.
אם בסדר העולמי החדש המטרה היא שפע, אז איך יכולתם בני אדם להיות עיוורים, ולא לראות איזה מחסור נורא הביא הקומוניזם על רוסיה הסובייטית וגרורותיה ואיזה שפע חסר תקדים הביאה השיטה הקפיטליסטית על ארה”ב, יפן וכל מי שבחר או נקט בשיטה זו.
יש וטיפשות מיוחסת כבת משפחה לשיגעון ומשוגעים הרי מקומם במוסד סגור. האם היטלר אושפז אי פעם? האם סאדם מצא את המקום שם אמורים היו לשחרר אותו משיגעונו? להביאו לתבונה, להבנה שאין לעשות רע האם לא שפוי הוא זה שהחברה בחרה? אחד להעלות לגדולה לכאורה ושני לטרגדיה נוראה. האם זו לא החברה שאינה שפויה? שאינה רואה, שבוחרת בדרך שאינה נכונה. האם הכל לא בגלל שאין אהבה? האם מה שנראה כאהבה אינו אלא חיבה פשוטה? ריקנות שתודה לאל שאינה חסרת תקנה. אופוריה תמידית היא מרכיב חשוב של האשליה העצמית. הכל יהיה בסדר משום שהכל בסדר עכשיו. טיפשות היא המרכיב העיקרי באשליה הנזכרת. וגם כשנדמה שהאמת ידועה, ויש את הביטחון שהיא אכן גלויה כולה.
אז ההצעה היא הטל ספק אדם משום שבסך הכל הנך מבשר ודם, ומהות רעה למשל היא מעבר להשגתך. וזוהי כבר לא פילוסופיה, זוהי קבלה. ואז גם מסתבר שהאמת אינה ניתנת להשגה, משום שאינה בנמצא ובאמת שאפילו אני איני מבין את כל הכוונה. ואולי אין חשיבות למה שהיה ? אלא למה שצופנת בחובה התקווה, לרציה שיהיה אך ורק טוב ולא רע, ולא רק לך אלא לאנושות כולה.
שמענו על תבוסתנות ועל נאיביות ומה כל כך רע לחפש שלום ואחווה?
הלא זוהי לכאורה המטרה.
רק שהתבונה הטהורה אומרת שזו שגיאה, משום שלגילויים של שנאה תשובה של חולשה מולידה השמדה. וביטויים של הזדהות וחיבה בתקווה שתהיה הבנה הם אשליה שסופה דומה, התפוררות פנימית ואותה התוצאה, כליה. ופה מגיעים אולי לאבסורד שבמלחמה בה מתלכדים הכוחות ונעלמות האיבות הפנימיות. ולמרות ובגלל הסכנה החיצונית הבטחון בצדקת הקיום כאילו מוחק את כל המחלוקות שבימים כתיקונם איימו לפעמים ממש לפלג את העם. ואם כך מה יהיה בעתות שלום? מלחמה? המון מושגים לכאורה אינם מובנים וברורים דיים. צדק וחירות. איבה ואחווה. טוב ורע. טיפשות ותבונה. נאיביות וחכמה. ומי באמת מבין למה כל הכוונה? רק למי שהוציא את עצמו לגמרי מחוץ לתמונה. וזה קשה משום שאינך עובר לתמונה אחרת, אלא נשאר בבדידותך מחכה לגאולה מקטסטרופה שאינה רק שלך, אלא היא אסונה של האנושות כולה. משפחה אחת גדולה שרק למראית עין נחלקה. משפחה שלא רק שמתעלמת מהסכנה, אלא מירב הסיכויים שהיא עצמה יצרה אותה (את הסכנה האימה שבכליה). רק שמתוך תיבת פנדורה זו עולה התקווה שכבר נ זכרה.
התקווה שאומרת שהקיום הנצחי תלוי באהבה, אינו אפשרי בלעדיה ושהשנאה תמצא כבר את מקומה בהסטוריה שהיתה.