פילוסופיה בגרוש

אם הייתה אהבה בעולם ודאי שלא הייתה שנאה. אם היה טוב לאנשים, ודאי שלא היו מחפשים איך לעשות רע. אם לכל אחד הי כפי צרכו, ודאי שלא היה כל מה שנראה מרמה וגניבה. אז היכן נעוצה הבעיה בשיטה, אבל לא רק בה? הנירוטיות היא טוטלית ולכן השינוי הגדול הוא כל כך שלא באפשרותנו מבחינה אוניברסלית, אבל ההתפכחות מאשליות של שוויון חומרני ושל שוויון כללי אינה בלתי נמנעת, וכשיגיע שחרורו של האדם מכבלי עברו, המשתק לו את חייו, תגיע גם ראיית המציאות והפתרונות יבואו מאליהם. ישנם מעטים נדירים אפילו שהרוע נראה להם שלא מן העולם הזה, פשוט בלתי נתפס, והקבלה של הרוע על ידי האדם מן הרחוב כדבר שמובן מאליו שהוא חלק מעולמנו, היא מזעזעת. לבוא ולטעון שהרגשות השליליים שבאדם שנאה, כעס, רגש אשמה, קנאה ועוד הם רגשות מולדים. זו בורות ואולי פשוט אי ידיעה. קשה להשלים עם אי הסכמה שהאדם נולד כדף חלק מבחינה פסיכולוגית. כלומר, התכונות, הרגשות השליליים נרכשים בתקופת חיים. הנזק נגרם ברובו, אך לא כולו בשלבים הראשונים של החיים, מה שנותן לנו (הובס) אדם לאדם זאב. הרוע חייב לעבור מן העולם, האהבה חייבת למשול ואכן כך יהיה. ואהבת לרעך כמובך, זה מה שנאמר. אז נוכל בני האדם לפתור את בעיותינו באופן מציאותי ונפסיק להיאבק את מאבקינו הטיפשיים. הכל תוצאה של נוירוזה. איפה האהבה לעזאזל? למה זרוק אבנים? למה לשבור ידיים ורגליים? למה לא להתפשר? למה לא לוותר? למה להגיב באלימות, לאלימות? למה? הצדק הוא עמנו, אבל גם כשאתה צודק ויפה אינך רוצה באלימות בשום אופן. הלא ישנו הצד השני והמאבק הוא קיומי ונכתב “לא תרצח” ונאמר “הקם להורגך – השכם להורגו”. אז למה התבוסתנות, הצביעות והטיפשות גם היא, ואיפה הכבוד – כבוד האדם באשר הוא, אז איך זה ייגמר? חזון.