ילדים זה שמחה

ילד שמח זה ילד אהוב.
כדי שילד יגדל להיות אדם נורמלי, מאושר ושמח, עליו להיות מאושר ושמח מלכתחילה. וזה אומר שהוריו, שהן הדמויות המרכזיות והעיקריות בחייו, חייבים להעניק לו אהבה ללא תנאי ואפשרות להביע שמחה ועליצות בכל דרך, ללא השתקה או החנקה של הילד, בהנחה שאיננו מתנהג כראוי.
האמנם לא חטאנו בהניחנו שילדים זקוקים לחינוך? האמנם החינוך אינו מגיע כשהילד כבר אינו עצמו אלא מה שהוריו רצו ועשו שיהיה.
באיזשהו מקום ילד ממלא צורך של ההורה שמעולם לא מומש ולרוב ההורה משחק את הילד הלא שמח ופטור שבו, מבלי לראות בילד שלו ישות עצמאית הראויה לכבוד, תשומת לב והערכה – ככל אדם בכל גיל אחר.
רוב המבוגרים מצפים מהילד שיתנהג כמבוגר, יבין הכל ולא ישגה, ומתייחסים אליו כתינוק שאינו מבין מאומה, כשלמעשה הציפייה צריכה להיות שהילד יתנהג כילד והיחס אליו אמור להיות כאל בוגר.
ילד/אדם אהוב הוא שמח ושמחה משמעה בריאות ואריכות ימים והלא זה מה שכולנו רוצים, וזה מה שאני רואה די הרבה ביחסי הורים ילדים.