חינוך ואהבה

כשאני שומע את המלה חינוך, מיד אני חושב ומפרש אותה כאילו מישהו אמר לי האדם לא בסדר והוא ראוי שיראו לו מהי ההתנהגות והמעשים הנכונים, כשכל מה שהילד צריך זה אהבה ללא תנאי.
וזהו התנאי היחידי להתפתחות נורמלית ותקינה מהיותו רך נולד ועד הגיעו לבגרות.
נכון כשהילד לא מקבל אהבת חינם (או מקבל אהבה בתנאים) אכן לפעמים (תמיד לעניות דעתי) הוא נעשה מתוסכל, פגוע, כועס ואפילו שונא.
הוא פשוט לא הוא עצמו יותר, אלא תוצאה של יחס הוריו. ואז אין ברירה וצריך “לחנכו”.
אבל אותו חינוך אינו פותר שום בעיה ממשית, האדם נשאר מה שהוא ולעתים קרובות הוא מורד ולפעמים הביטוי יכול לבוא בעבירה שגוררת אותו לכלא – עונש שאינו חינוך, אלא עשיית צדק, שמה משיגים בו איני מבין בדיוק.
סביר להניח ששורשי הבעיה היא שהבנתנו את האדם לוקה בחסר.
בדורות האחרונים נאחזה האנושות בתקווה באוטופיה.
הקומוניזם היה נסיון כזה שנכשל. הקיבוץ הוא נסיון קטן בן ימינו ששוב חוטא את חטא החינוך.

צריך להבין, עד שהאדם לא יחזור להיות מה שהוא – נבון שאוהב ונאהב, אין סיכוי לתקנה. אולי כשנבין שטעות לחנך את ילדינו, שהם מטבעם מצפים רק לאהבה, נעשה צעד קטן אל הגאולה המקווה.