עת שלום ועת מלחמה ועת שכולה אהבה

ימים של מוצקה כללית מולידים אחווה, מין תחושה של ביחד, כל הניגוחים נעלמים כלא היו וככל שהמצוקה המשותפת גדלה, כן גדלה האחווה ומדוע לא יהיה כך בימים כתיקונם. האם פועלים עלינו כוחות הגדולים מעימנו המכתיבים לנו כיצד לנהוג בזמנים ובנתונים משתנים. אחווה אינה אהבה ולכן היא נעלמת ולפעמים באה במקומה בעתות שלום איבה פנימית שבמקרים מסויימים ממש מסכנת את קיומה של האומה. האם זו המלחמה האחרונה ? מלחמה זו שעדיין לא הסתיימה ואף אחד אינו יודע איך יהיה בסופה. מלחמה שאף אחד לא רצה בה גם לא הצד המטורף שבה, היו וישנם בהסטוריה האנושית אנשים דגולים שהשפיעו וחרצו גורלות רבים, אם לא במישרין אז בעקיפין. ובזמנים אלו עומד לו הקצב מבגדד ובטירופו מרשה לעצמו לסחוף את עמו ואולי את העולם כולו למערבולת המסוכנת ביותר. ומה שמדהים מכל שעם שלם אכן הולך במעין עיוורון על פי דברו ממש מעבר לסף אולי סף האבדון.
אכן ההתפכחות מטפשות לתבונה פסחה ואולי אינה אפשרית בנסיבות מסויימות. קשה להדיוט בן זמננו אכן להודות שקיימת האפשרות שהטירוף אכן רוצה למשול בכיפה שהשנאה אכן מניעה. ושהשפיות אכן אינה ברורה מהותה, אך כולם מאמינים בנצחון הטוב על הרע בנצחונה של התבונה. אפילו לאותם מטורפים יש את זו האמונה רק שאצלם זו מעין אשליה. ללטף ילדה ולשלוח טיל שאולי יפגע בילדה אחרת. לפעמים אנו מוצאים עצמנו חסרי אונים נוכח האמת אך כשרואים את כולה נולדת התקווה שאומרת שאכן התבונה חזקה כי האמת והצדק עומדים לצידה. שכל מלחמה עלי אדמות היא נוראה מכל. שהאהבה חייבת לתפוס את מקומה של השנאה. ומי יכול להאמין בכך נוכח המציאות הנוראה. לקשר את האהבה למגע, ופה יש נגיעה בנקודה רגישה לכאורה. המגע (סקס) הוא ביטוי לקשר בין גבר ואשה. ומה על אהבה בין אם לבנה בין אח לאחיו, האם כל מה שנשאר זה בקושי חיבה. האם האהבה האמיתית אינה אהבת האדם באשר הוא. ואם אהבה זו קיימת איפשהו, האם אנו מסוגלים לומר זו האהבה.
והיכן עובר הגבול בין טוב ורע. אירוני הדבר שהיסטוריה שלמה עסקה בשאלה האם האדם טוב או רע, ואולי אנו השפויים צריכים להבין שמספיק שידוע לנו על אדם אחד צדיק, אברהם אבינו למשל שהיה טוב וזהו סימן שהרוע אצל כל האחרים מבטא כנראה חולי. האנושות התקדמה, אך להיכן פנתה?
החזרה לאחור אינה אפשרית, גם אולי משום שאין לאן לחזור, אבל לעולם לא מאוחר מדי לגלות נתיבים חדשים, לתקן דרכים, ולאזור אומץ לפלס דרכים.
באופק אכן נראית התקווה, אך מעבר לה אין רבים המסוגלים להבחין מה נמצא. מי יאלפנו בינה ? מי יושיענו מהמצוקה?
מי יראנו את הדרך מעבר לתקווה? מי יובילנו אל המנוחה והנחלה? אל מה שהיתה הכוונה מלכתחילה. ואולי נדמה היה לרגע שהיה ניצוץ בתקווה שהנה אנו קרבים אל אופק חדש שרבים מאיתנו רואים את מה שההתפכחות כפתה.
עולם טוב יותר, עולם של אהבה ללא חרדה. עולם ללא אלימות. עולם שבו הרע נשאר רק כזיכרון עמום שעדיף היה שלא היה. אשרי הזוכה לעולם שכזה.
עולם שאכן כך יהיה.